פסק-דין בתיק עת"מ 15626-06-10

1. העתירה

לפניי עתירה מנהלית, לפיה מבוקש לבטל החלטה המכונה "הבהרה", שניתנה במסגרת ערר מס' 09/חש/1 מיום 2.6.2010, ולהותיר על כנה את ההחלטה המקורית מיום 10.5.2010.

2. הצדדים לעתירה

העותר, יהורם נתנזון (להלן: " העותר"), הינו חקלאי ותיק מן המושבה קדימה, שיזם בשנות התשעים של המאה הקודמת תוכנית מס' הצ/מק/308/1-4 (להלן: " התוכנית"), להקמת תחנת תדלוק במגרש בשטח כ 20 דונמים שבבעלותו המצוי  בצומת הכניסה לאזוה"ת קדימה/אבן יהודה, על כביש 4, בתחום המועצה המקומית קדימה (להלן: " המגרש").

המשיבה 1, הינה ועדת הערר על החלטות המשיבה 2 (להלן: " המשיבה 1").

המשיבה 2, הינה אחד הגופים שאישורם נדרש לשם אישור התוכנית (להלן: " המשיבה 2" או " הולקחש"פ").

3. העתירה-בתמצית

על פי הנטען בעתירה, מבחינה תכנונית, נמצא המגרש, באופן פורמאלי, בגדרה של תמ"א 35 במרקם עירוני ובאזור נופש מטרופולינים לפי תמ"א 21/3.

בשל כך, מזה שנים שוקדת הוועדה המחוזית על הכנת תוכנית מח/270.

עיכובים ומכשולים רבים מונעים וככל הנראה גם יעכבו את הליכי קידומה של תוכנית זו ובפרט בשל העובדה, ששטח זה מצוי בתחום המוניציפאלי של מספר רשויות מקומיות.

המדובר בשטח ייחודי הכלוא בין איזור התעשייה, מבני תעשיה ומסחר בולטים וכביש ארצי ראשי (כביש 4). בשל כך קבעה ועדת הערר של המועצה הארצית לתכנון ובנייה, כבר בשנת 2001, שאין למגרש קשר אינטגראלי, מהותי או ענייני עם המתחם כולו שכן "הוא מובלעת בין אזור תעשיה לכביש מס' 4", ועל כן קבעה כי אין כל מניעה או עכבה תכנונית מקידום ואישור תחנת תדלוק על גבי המגרש.

המשיבה 2, דנה בתוכנית ודחתה אותה, ואילו המשיבה 1 לאחר שדנה בערר שהגיש העותר, בשאלה האם על העותר להמתין עם תוכניתו להקמת תחנת תדלוק בשטח של 3 דונמים, עד אישור "תכנית הכוללת" למתחם כולו ואם לאו, קבעה בהחלטתה מיום 10.5.10, כי הוא אינו אמור להמתין (להלן: " ההחלטה").

למרות שהמשיבה 1 קיבלה את הערר ובכך תמה מלאכתה על פי דין, היא החליטה לחזור בה מהחלטתה הסופית והמחייבת. המשיבה 1 חזרה בה מהחלטתה, כעבור ארבעה חודשים מיום הדיון וכחודש לאחר המועד הפורמאלי שבו נחתמה ההחלטה (להלן: " ההבהרה").

לטענת העותר אין לוועדת הערר סמכות לחזור בה מהחלטתה בערר, וכי המדובר בפעולה משוללת סמכות מעיקרא שנעשתה באופן לא תקין ובניגוד לכללי הצדק הטבעי.

ומכאן העתירה.

לטענת העותר, ה"הבהרה" נעשתה בהיעדר סמכות ובניגוד לעקרון החוקיות. "ערר" על החלטת ועדת ערר המשיבה, יכול להיעשות אך ורק בדרך של הגשת עתירה מנהלית ע"י מי שמוצא עצמו נפגע ממנה. החלטת ועדת הערר היא החלטה שיפוטית, היא איננה "רק" החלטה תכנונית, היא ערר על החלטה תכנונית וכמוה כפסק דין, שמחוללו ויוצרו איבד את הסמכות להפוך אותו עת הניח את עטו- זה מעשה עשוי. אין למשיבה כל סמכות לדון בערעור על החלטותיה היא, גם לא אם מסווים אותו בכותרת "הבהרה" על כן ובהיעדר סמכות, דין "ההבהרה" בטלות.

המדובר בהליך לא נאות שנעשה תוך פגיעה בצדק הטבעי- הליך של "ערר" או "עיון מחדש" או "הבהרה" חייב להיעשות בהתאם לכללי ה DUE PROCES, המהווים חלק מן "הצדק הטבעי", שאינו טעון פירוש, נימוק או הבהרה. אלה כללים שגם המשיבה 1 כפופה אליהם, כמו כל רשות מנהלית שיפוטית. המשיבה 1 נמנעה מקיום הליך נאות. ההליך כולו של ביטול ההחלטה נעשה במחשכים, בלי ליידע את העותר, בלי לשתפו, בלי לאפשר לו לעיין בחומר, להגיב עליו ולטעון נגדו.

החלטת המשיבה 2, ניתנה מלכתחילה בחוסר סמכות ותוך אי סבירות קיצונית, כפי שכבר נקבע בשנת 2001, ע"י המועצה הארצית לתכנון ולבנייה, אין השטח הנ"ל מהווה למעשה שטח פתוח או שטח חקלאי. זו מובלעת המצדיקה תכנון פרטני על מנת לנצלה ניצול נאות. יתרה מכך אין זה מתפקידה להורות לעכב תוכניות עד הכנתן והשלמתן של תוכניות אחרות, תפקידה הוא לוודא שאין פגיעה בלתי סבירה או לא מידתית בשטחים חקלאיים ו/או פתוחים. על כן הנימוק העיקרי לדחיית התוכנית אינו נופל בגדר סמכויותיה מלכתחילה.

כמו כן, אותה החלטה נתקבלה בניגוד לעמדת המועצה הארצית לתכנון ולבניה, לפיכך בין כה וכה, דין ההבהרה- בטלות לגופו של עניין, בהיותה שגויה מבחינה משפטית, תכנונית ומנהלית, חורגת מסמכות ובלתי סבירה.